בעונת 1991/92 מצאה את עצמה רומא באחד הרגעים המפתיעים בהיסטוריה העיצובית של המועדון. משחק חצי גמר גביע מחזיקות הגביע מול מונקו אילץ את הקבוצה לנטוש את צבעי הבית המסורתיים – אדום וצהוב – וגם את מדי החוץ הלבנים. מתוך אילוץ טכני נולדה יצירה נדירה: החולצה השלישית בצבע כחול כהה, שהפכה עם השנים לפריט אייקוני ואספני.
איך נולדה החולצה השלישית?
הסיפור מתחיל מאילוץ פשוט – התנגשות צבעים. מול מונקו, גם האדום וגם הלבן לא התאימו, ולכן adidas עיצבה במהירות מדים חלופיים בצבע navy עמוק. אבל למרות שהייתה אמורה להיות "פתרון טכני" בלבד, החולצה הזאת הפכה למשהו הרבה יותר גדול.
עיצוב שנשאר בזיכרון
הכחול העמוק קיבל חיזוק עם שלושה פסים בצבעי זהב-אדום על הכתפיים, סמל ברילה הגדול בחזית, ולוגו adidas הקלאסי של תחילת שנות התשעים. זה היה שילוב מפתיע – מצד אחד שובר מסורת, מצד שני עדיין שומר על הזהות הרומית דרך נגיעות הצבעים.
שימוש חד־פעמי שהפך למיתוס
החולצה לבשה את כר הדשא רק פעם אחת – במשחק שהסתיים בהפסד 1–0 למונקו. היא נעלמה במהרה מהשימוש, אבל דווקא הקצרנות הזאת הפכה אותה לפריט נחשק. אוהדים רבים רואים בה עד היום "פנינה חבויה" – דוגמה ליצירתיות שנולדת מתוך אילוץ.
מה מסמלת החולצה היום?
מעבר לאסתטיקה, החולצה הכחולה של רומא מייצגת רעיון עמוק יותר: לפעמים החדשנות מגיעה כשאין ברירה. היא מזכירה למועדון ולאוהדיו את היכולת להפתיע, לחרוג מהמקובל ולהשאיר חותם גם בלי תכנון מראש.
